____________________________________________________________מה גורם לאנשים לגלות הגינות ויושר? סריקות מוח מלמדות שהתנהגות מוסרית אינה תלויה רק בהיגיון, אלא גם, ואולי בעיקר, ברגש. כמו כן מסתבר שאנשים רבים לא מהססים לשקר על-מנת להרוויח כסף וכי הפעילות באונה המצחית במוחם משקפת את חוסר הגינותם פורסם: 02.11.09, 10:00
| בעוד פילוסופים מתנצחים בשאלה האם התנהגות מוסרית היא רציונאלית (אפלטון, קאנט) או אמוציונאלית (דיויד יום, אדם סמית) וביולוגים תוהים האם מוסריות היא התנהגות מולדת או נרכשת והאם לבעלי חיים אחרים יש מוסר, שיטות הדימות התפקודית המודרניות מאפשרות לחקור מה קורה במוח האנושי כאשר אנו נדרשים להכריע בשאלות מוסריות. בסדרת ניסויים שערך ג'וש גריני (Greene), כיום פרופסור בהארוורד, שבהם הוצגו בפני נבדקים דילמות מוסריות כאשר שכבו בסורק, התגלה כי תהליך השיפוט המוסרי מפעיל במוח הן את אזורי "הרגש" (המערכת הלימבית) והן את אזורי "ההיגיון" (קליפת המוח המצחית). בפני הנבדקים תואר, לדוגמא, המצב הבא: אנשים רבים מסתתרים במרתף בזמן מלחמה וחיילי האויב המצויים מחוץ לבניין עלולים לשמוע את בכיו של אחד התינוקות. האם לחסום בכף יד את פי התינוק ולהשתיקו, ובכך להציל אנשים רבים במחיר מותו של העולל? הציווי המוסרי האינסטינקטיבי הוא ”אסור להרוג את התינוק‘‘, בעוד שניתוח הגיוני של המצב מבהיר כי השארת התינוק בחיים פירושה סיכון חייהם של האחרים. הקונפליקט המוסרי הביא לעליה בפעילות העצבית בקליפת המוח המצחית (anterior cingulate and dorsolateral prefrontal cortex) שבין תפקידיה הקוגניטיביים ניתן למנות חשיבה אבסטרקטית, קבלת החלטות, תכנון ארוך-טווח וחישובי רווח והפסד. הסתבר כי עוצמת הפעילות באזורים אלה עלתה ככל שהחלטות הנבדקים היו יותר תועלתניות, כלומר כוונו ל"טובת הכלל". ממחקרים קליניים בבעלי פגיעה מוחית באזורי האונה המצחית עולה כי חולים אלה בוחרים ללא היסוס באלטרנטיבה התועלתנית (לדוגמא, להרוג קרוב משפחה כדי להישאר בחיים), וכי הם אינם מגלים קונפליקט רגשי בתהליך השיפוט המוסרי. במחקר חדש, שפורסם בקיץ ברשומות האקדמיה האמריקנית למדעים (PNAS) שאל גריני מה גורם לאנשים לגלות הגינות ויושר גם כאשר יש להם הזדמנות להרוויח מהתנהגות לא הוגנת? גריני בחן שתי השערות: השערת ה"רצון"(Will) - הגורסת כי יושר הוא תוצאה של עמידה בפיתויים, בדומה ליכולת לדחות סיפוקים - והשערת ה"חסד" (Grace) - על פיה הגינות היא תוצאה של העדר פיתוי. הנבדקים שכבו בסורק המגנטי וניחשו את תוצאותיה של הטלת מטבע ממוחשבת תמורת תשלום. בחלק מהמקרים התבקשו לרשום את תחזיותיהם מראש וקיבלו תגמול כספי על הניבויים הנכונים, ואילו בשאר המקרים התבקשו הנבדקים לדווח על הניבויים המדויקים שלהם, כלומר יכלו לשקר ולקבל כסף מבלי שהדיווח שלהם יאומת. על סמך האחוז הגבוה של ניבויים מדויקים הסיק גריני כי רוב הנבדקים שיקרו. כמו כן נמצאה עליה בפעילות העצבית בקליפת המוח המצחית של הנבדקים שניצלו את ההזדמנות להרוויח כסף, ועוצמת הפעילות שיקפה את תדירות המקרים בהם שיקרו. לדעת גריני ממצאים אלה תומכים בהיפותזת החסד: הנבדקים ההגונים לא חשו פיתוי לשקר על מנת להרוויח ולכן לא נמצאה במוחם עליה בפעילות באזורי הבקרה באונה המצחית.
הסוכן פגע בקורבןהתנהגות מוסרית תלויה בחוקים שנועדו להסדיר יחסים בין אישיים ולאפשר לאנשים לחיות ביחד בהרמוניה. בתהליך למידת והפנמת הנורמות החברתיות וההתנהגות החברתית התקינה, לרגשות יש תפקיד מכריע. רבות נכתב על הבסיס העצבי של החלטות מוסריות, אך רק לאחרונה החלו לחקור את האספקט הרגשי שמלווה סיטואציות מוסריות, קרי רגשות מוסריים. במחקר שפורסם בשנה שעברה ב-Journal of Cognitive Neuroscience , בדקו ז'אן-לוק מרטינו (Martinot) ועמיתיו מפריס מה קורה במוח כאשר נבדקים חווים סיטואציות מוסריות באמצעות פרדיגמה המכונה "הסוכן פגע בקורבן". הנבדק יכול להיות הסוכן שפוגע בעצמו או באנשים אחרים, או הקורבן שנפגע מעצמו או שנפגע על-ידי אנשים אחרים. כך ניתן לחקור ארבעה רגשות מוסריים:
הנבדקים שכבו בסורק המגנטי ופעילות נרשמה ממוחם בזמן שהוצגו בפניהם סיפורים קצרים שנועדו לעורר את אחד מארבעת הרגשות הנ"ל. לאחר כל סיפור קצר נדרשו לדווח איזה רגשות עלו בהם, ואז לדרג את עוצמת הרגשות. לדוגמא:
תוצאות הדירוג הראו שהנבדקים אכן דיווחו על כעס, אשמה, זעם וחמלה בתגובה לסיפורים הרלוונטיים. בהשוואה לסיפורי הביקורת ('לא קנית כרטיס לוטו השבוע' או 'חברך לא קנה כרטיס לוטו השבוע'), שלושת הרגשות המוסריים שהתעוררו בנבדקים בתגובה לסיטואציות בהן מעורב מישהו אחר, כלומר, אשמה, זעם וחמלה, גרמו לעליה בפעילות העצבית בקליפת המוח הפרה-פרונטלית והפריאטלית. אזורים אלה במוח שייכים לרשת ה-Theory of Mind שכנראה התפתחה במוח על מנת לאפשר את הבנת מצבו המנטלי של האחר, לעמוד על כוונותיו ולגלות אמפתיה, יכולות הנדרשות לחיים בקבוצה חברתית. שני הרגשות המוסריים שהתעוררו בנבדקים כתוצאה מפגיעה במישהו אחר, קרי אשמה וזעם, גרמו לעליה בפעילות העצבית באמיגדלה, שמאפשרת לגלות קיום סכנה או איום בסביבה. בתגובה לסיפורים שנועדו לעורר תחושות אשמה דיווחו הנבדקים גם על כעס עצמי וחמלה. יחד עם זאת, תחושת האשמה לוותה בדגם פעילות ספציפי במוח שהיה תלוי בזהות ה"סוכן" או ה"קורבן".
ההתנהגות המוסרית חיונית לא רק ליחסים בין אישיים אלא גם להמשך קיום הסדר החברתי. להבנת הבסיס העצבי של ההתנהגות המוסרית ישנן השלכות רפואיות, חברתיות ומשפטיות מרחיקות לכת (לדוגמא, מה דינו של רוצח אם תתגלה פגיעה באזורי השיפוט המוסרי במוחו?). מרטינו ועמיתיו מקווים שממצאים חדשים אלה יעזרו בהבנת סינדרומים פסיכיאטריים רבים בהם נפגעת ההתנהגות החברתית הנורמטיבית, כגון פסיכופתיה.
|
הנה דוגמא לניסוי שממש מתעסק עם אפקט הפלצבו (קישור לרשומה קודמת בבלוג)
וולף
A patient's belief that a drug will not work can become a self fulfilling prophecy, according to researchers.
They showed the benefits of painkillers could be boosted or completely wiped out by manipulating expectations.
The study, published in Science Translational Medicine, also identifies the regions of the brain which are affected.
Experts said this could have important consequences for patient care and for testing new drugs.
Heat was applied to the legs of 22 patients, who were asked to report the level of pain on a scale of one to 100. They were also attached to an intravenous drip so drugs could be administered secretly.
The initial average pain rating was 66. Patients were then given a potent painkiller, remifentanil, without their knowledge and the pain score went down to 55.
They were then told they were being given a painkiller and the score went down to 39.
Then, without changing the dose, the patients were then told the painkiller had been withdrawn and to expect pain, and the score went up to 64.
So even though the patients were being given remifentanil, they were reporting the same level of pain as when they were getting no drugs at all.
Professor Irene Tracey, from Oxford University, told the BBC: "It's phenomenal, it's really cool. It's one of the best analgesics we have and the brain's influence can either vastly increase its effect, or completely remove it."
The study was conducted on healthy people who were subjected to pain for a short period of time. She said people with chronic conditions who had unsuccessfully tried many drugs for many years would have built up a much greater negative experience, which could impact on their future healthcare.
Professor Tracey said: "Doctors need more time for consultation and to investigate the cognitive side of illness, the focus is on physiology not the mind, which can be a real roadblock to treatment."
Brain scans during the experiment also showed which regions of the brain were affected.
The expectation of positive treatment was associated with activity in the cingulo-frontal and subcortical brain areas while the negative expectation led to increased activity in the hippocampus and the medial frontal cortex.
Researchers also say the study raises concerns about clinical trials used to determine the effectiveness of drugs.
George Lewith, professor of health research at the University of Southampton, said: "It's another piece of evidence that we get what we expect in life.
"It completely blows cold randomised clinical trials, which don't take into account expectation."
האם מחבקי עצים הם אנשים מוסריים יותר?האם צרכנים ירוקים יהיו נדיבים יותר לקבצן ברחוב? האם אנשים עם דימוי עצמי גבוה עושים יותר למען הזולת? פרק מספרו החדש של יעקב בורק, "מדוע טייסי קמיקזה חובשים קסדות" שורשיה של התנהגות אלטרואיסטית אצל בני האדם מעסיקים את חוקרי מדעי ההתנהגות כבר שנים רבות. בעוד שחלקם סבורים כי בבסיס התופעה עומדת העדפת קרובים גנטית, הרי אחרים חושבים כי מדובר בנתינה אסטרטגית מחושבת, המצפה לגמול עתידי. אלא ששום מחקר מהמחקרים האלה לא ניסה להסביר את התנהגותנו הרגעית מיד עם ביצוע המעשה הטוב.
מה קורה כשאתם נזכרים במעשה טוב שעשיתם, או כשאתם חושבים את עצמכם לאזרחים חיוביים במיוחד? אם אתם חושבים שחיזוק הדימוי העצמי החיובי של מי שביצע מעשה ראוי לשבח יעודד אצלו ערכים של חוסר אנוכיות והתנהגות מוסרית, טרם קראתם את מחקרם האחרון של סוניה סקדווה ועמיתיה מאוניברסיטת נורת'ווסטרן. בשורה של שלושה מחקרים הם גילו כי דווקא אנשים שעוּדדו על ידי החוקרים לחשוב טובות על עצמם, התנהגו באופן פחות אלטרואיסטי מאלה שהדימוי המוסרי העצמי שלהם היה פחות חיובי. מתברר במחקר שהם תרמו פחות לצדקה ונטו להעדיף רווחיות כלכלית של חברה עסקית על פני שיקולים סביבתיים אתיים.
לעשות טוב – אבל ביעילותסקדווה ועמיתיה חושבים כי הבחירה לנהוג באופן מוסרי היא תולדה של איזון עדין בין השאיפה "לעשות טוב" ובין המחיר של עשייה זאת במונחי זמן, מאמץ, ובמקרה של תרומה בפועל, כסף של ממש.
לכולנו וסת מוסרי הקובע את היחס המתאים לנו בין עשייה אלטרואיסטית והמחיר שאנו מוכנים לשאת בעטיה. הווסת הזה מכויל בהתאם לדימוי העצמי שלנו בכל מה שקשור להתנהגותנו המוסרית.
אם, למשל, יעורער הדימוי העצמי שלנו כשוחרי טוב, אזי, טוענים החוקרים, נמהר לשקמו על ידי התנהגות בלתי אנוכית. אלא שהווסת שומר על שיווי משקל גם בכיוון האחר: כאשר זוכה הדימוי העצמי המוסרי שלנו לתמיכה, אנו מוּעדים לרופף את התנהגותנו המוסרית, ואפילו להתכחש להתחייבויות מוצקות שכבר נטלנו על עצמנו. משביססנו את דמותנו כעושי טוב, אנו מעניקים לעצמנו רישוי מוסרי עצמי לפעול באופן בלתי מוסרי. לרעיון קסם רב. על פי גישה זאת לכולנו מעין מאזן מוסרי אישי השומר שלא נרגיש "לא מוסריים מספיק" או "מוסריים מדי". להבדיל מהעולם הפשטני של הטובים והרעים, מציירת סקדווה ועמיתיה עולם מלא ב"חוטאים קדושים וקדושים שטופים בחטא" – השם שבחרו למחקרם.
דימוי עצמיאבל איך מגלים מנגנון חמקמק כזה בעזרת ניסוי בתנאי מעבדה? במסגרת הניסוי הראשון ביקשו החוקרים מ-46 סטודנטים להעתיק רשימה בת תשע מילים שהיו כולן חיוביות (דואג, נדיב, הוגן וכולי), שליליות (אכזר, רודף בצע, אנוכי וכולי) או ניטרליות (ספר, מפתח, בית וכולי). לנבדקים נאמר כי נבחרו להשתתף במחקר על כתב יד, וכי הם מתבקשים לכתוב סיפור שיכלול את כל המילים שהם ראו. לאחר שביצעו משימה שנועדה להסיח את דעתם מהסיפור שכתבו, נשאלו הנבדקים אם הם חפצים להעלות תרומה צנועה לארגון צדקה על פי בחירתם. אמא תרזה והאפיפיור יוחנן פאולוס ה-2: האם דימוי עצמי מוסרי גבוה מפחית מהעשייה למען הזולת? (צילום: AFP) סקדווה מצאה כי משתתפים שתיארו את עצמם באמצעות מאגר המילים החיוביות תרמו פחות לצדקה. מעט יותר משליש מגובה התרומה הממוצעת בקבוצה שהשתמשה בסיפורה במילים הניטרליות, וכחמישית(!) ממה שתרמו אלה שהוקצתה להם קבוצת המילים השליליות לשלבם בסיפור. בניסוי הראשון, המילים לא השפיעו על הדימוי העצמי של המשתתפים, שכן בעוד שמי שהוקצו להם המילים החיוביות בחרו בהן לתיאור עצמם, הרי מי שהוקצו להם המילים השליליות השתמשו בהן לתיאור אחרים בחייהם. כדי לבודד גורם זה תוכנן ניסוי נוסף ובו התבקשו הנבדקים להשתמש במילים שהוקצו להם לתיאור עצמם או לתיאורם של אחרים. החוקרים חילקו באקראי את המשימות בין המשתתפים. רבע מהמשתתפים תיארו אחרים באמצעות מילים שליליות, רבע תיארו אחרים באמצעות מילים חיוביות, רבע תיארו את עצמם באמצעות מילים חיוביות ורבע נוסף עשו כן באמצעות מילים שליליות.
תוצאותהתברר כי מי שתיארו אחרים לא הושפעו מאופי המילים שהשתמשו בהן באשר לגובה התרומה שהתבקשו לתת. אבל אלו שתיארו את עצמם בעזרת רשימת המילים שהוקצתה להם הושפעו מאוד: מי שתיארו את עצמם במילים חיוביות תרמו, שוב, חמישית בלבד ממי שתיארו את עצמם באמצעות המילים השליליות. התברר כי הנטייה להתנהגות אלטרואיסטית משתנה מאוד עם השינוי בדימוי המוסרי העצמי, שהציף הסיפור שנכתב בגוף ראשון. בניסוי השלישי התבקשו המשתתפים שהשלימו את הסיפור, כמו בניסוי הקודם, להידרש למשימה שנאמר להם שאינה קשורה. הם שיחקו את תפקידו של מנהל במפעל ייצור העומד בפני לחצם של פעילים סביבתיים לצמצם את המזהמים הנפלטים מארובת המפעל על ידי שימוש במסננים יקרים. מנהלים אחרים בתעשייה, נאמר לנבדקים, הסכימו להפעיל את המסננים 60% מהזמן בעלות כוללת של 1.2 מיליון דולר. בתוך מבול של שאלות שכל מטרתן הייתה הסחת דעתם של המשתתפים, שאלו אותם החוקרים מה התדירות שבה יפעילו הם עצמם את המסננים. המגמה שעלתה מתשובותיהם אישרה את ממצאי הניסוי הראשון. מי שביססו את סיפורם על המילים השליליות נטו לשתף פעולה במיוחד עם השיקולים הסביבתיים ואמרו כי יפעילו את המסננים 73% מהזמן. הקבוצה שכתבה את סיפורה על בסיס המילים הניטרליות הפעילה את המסננים 67% מהזמן, ואילו מי שהשתמשו במילים החיוביות לא הפעילו את המסננים אלא ב-56% מהזמן. הם, במיוחד, הצהירו כי רווחי המפעל חשובים יותר מהנזק הסביבתי הפוטנציאלי.
הילה מוסריתמחקרה של סקדווה לא היה היחיד מסוגו. מחקרים קודמים כבר אבחנו תופעות דומות: נבדקים ששלחו שוק חשמלי מכאיב לנבדקים אחרים נטו יותר לרצות את החוקרים. אנשים שביססו את דימוים, במחקר, כנעדרי דעות קדומות התירו לעצמם אחר כך ביטויים גזעניים, ומי שביססו את המוניטין שלהם כמוסריים נטו פחות מאחרים להתנדב או לתרום דם. דוגמה מיוחדת לתופעה זאת נחקרה בשנת 2010 על ידי שתי פסיכולוגיות קנדיות, נינה מזר וצ'ן בו-זונג. השתיים טוענות כי אנשים המעטרים את ראשם בהילה של "צרכנות ירוקה", נוטים פחות להאיר פנים לאחרים, ואפילו נוטים יותר להונות ולגנוב. גם הן מסכימות כי עשייה הנתפסת כמוסרית בעיני עצמנו עשויה להעניק לנו רישיון להתנהגות לא חברתית ולא אתית בהמשך. האם פעילים סביבתיים הם אנשים מוסריים יותר? (צילום: רויטרס)
השתיים באו במקור לברך, ונמצאו מקללות. הן טענו כי שאבו את המניע לעבודתן מהרצון להעריך כיצד צרכנות ירוקה מתואמת עם תפיסתם של אנשים את אחריותם המוסרית הכוללת, וכיצד היא משפיעה עליהם מחוץ לתחום הצריכה. הממצאים היו מביכים.
ירוק אבל קמצןזוג החוקרות מצאו בעבודתן כי מי שרכשו מוצרים "ירוקים" התקשו לחלוק עם אחרים סכום כסף שזכו בו. מי שרכשו מוצרים רגילים העניקו לאחרים כמעט פי שניים ממה שהעניקו ה"ירוקים". כאשר ניתנה ל"ירוקים" הזדמנות להגדיל את רווחיהם, אם רק יהיו מוכנים להונות את המחשב ששיחקו מולו ולהימנע מלדווח על כך, הם עשו זאת. צרכנים רגילים גילו גם כאן התנהגות אתית יותר. לאחר מכן התבקשו המשתתפים לקחת כסף ממעטפה ולשלם לעצמם את מה שהגיע להם על השתתפותם בניסוי על פי דיווח עצמי שלהם. שיעור ה"ירוקים" שנטלו מהמעטפה יותר ממה שהגיע להם היה גבוה פי שישה ביחס לאחרים. שתי החוקרות טוענות שמחקרם שומט את הקרקע מתחת לאמונה הרווחת שמי שמודעים לנושאים הסביבתיים הם גם אנשים טובים יותר. הן גם הודו כי הופתעו מתוצאות המחקר, שכן גם הן האמינו שצריכת מוצרים ירוקים מבטאת אמות מידה אנושיות ואתיות גבוהות מהממוצע, וכי די יהיה בהתנהלות כזו כדי להפעיל אחריות חברתית והתנהלות אתית. בעקבות גילוי הווסת המוסרי האישי, כל שנותר לשאול הוא אם ניתן ליישמו גם ברמה הלאומית. האם ייתכן, למשל, שעמים שלמים, השואבים את דימוים המוסרי מעוול שנעשה להם לפני עשרות שנים, מרגישים עצמם מוסריים יותר מאחרים, ולפיכך מרשים לעצמם התנהגות שהפחות מוסריים, לפחות בעיני עצמם, אינם מעזים לבטא? לקוח מ-ynet ______________________________________________ אני מאוד מתעניין במוסר מנקודת מבט פסיכולוגית התנהגותית... למרות שכדי לנהל מחקרים כאלה יש קצת צד מפריע שכאילו נותן רישיון להחליט מיהו מוסרי ומיהו לא(כאן ספציפית אנשים שמתחשבים באחרים ובסביבה נחשבים מוסריים). ובכלל להפוך נושאים אלה לטכניים לחלוטין קצת גרום לאי-נוחות... בכל מקרה המסקנות כאן לא ממש מחדשות דברים - אם אתה יוצא מנקודת הנחה שאתה מוסרי, סביר שתיתן לעצמך יותר אפשרות להיות לא מוסרי. (כולם יודעים שאדם מוסרי יהיה צנוע מדי כדי להגדיר את עצמו כך). גם אנשים עם יותר ביטחון עצמי נוטים פחות להתחשב באחרים... לא יודע עד כמה זה נכון... הייתי יותר אומר שאנשים לא צנועים - פחות מתחשבים באחרים. זה יותר מתיישב עם הניסיון שלי. מה שדי אהבתי זה את הפסקה האחרונה שהדגשתי. שהיא קצת מקשרת אותי למעין הבחנה, די שטחית למעשה, להבדל מהותי בין אנשי ימין פוליטי לאנשי שמאל פוליטי: ימני רואה את המוסריות שלו כמובנת מאליה אבל לא את הישרדותו. שמאלני רואה את הישרדותו כמובנת מאליה אבל לא את המוסריות שלו. זה כמובן בהגזמה. זה מעין ספקטרום כזה... מה דעתכם ? וולף |
אפקט פלצבו (מלטינית: Placebo, בעברית: אֵינְבּוֹ - אין בו, ללא חומר פעיל) מתרחש כאשר חולה מקבל טיפול דמה (שהוא חושב שאמור לעזור לו), או טיפול שאינו כולל את המרכיב "הפעיל" בתרופה, אך מצבו משתפר. נוסיבו הוא מקרה שהחולה חושב שהטיפול אמור להזיק לו ואכן מצבו מדרדר לאחר טיפול דמה.
מקור המונח "פלצבו" בפסוק מספר תהילים בתרגום הלטיני של התנ"ך (הוולגטה): "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים" (קט"ז, ט). התרגום הלטיני, "Placebo Domino in regione vivorum", הוא תרגום ישיר של תרגום השבעים, ופירושו "אֲרַצֶּה את אלוהים בארצות החיים". הפסוק שימש כפתיח לתפילה שהייתה מקובלת אצל כמרים נוצריים במאה ה-12 לספירה. מאוחר יותר, המילה פלצבו עברה לשמש כתיאור של מתן מחמאה לשם ריצוי. כך רופאים החלו לקרוא לטיפול שניתן רק כדי לרצות את החולה בתור פלצבו.
נמצא כי תגובה של אדם לתרופה אמיתית כוללת שני רכיבים:
ברוב המחקרים, לפחות שליש מהחולים שקיבלו תרופות דמה מדווחים על הקלה או העלמות של הסימפטומים מהם סבלו. ישנם גם מחקרים שבהם מתן תרופות דמה הוביל לשיפור אצל 70% עד 100% מהחולים. אך לא מדובר רק בדיווח של החולים, מדדים פיזיולוגיים מעידים גם הם שחל שיפור במצבו של החולה.
על אף שמחלות בעלות רכיב פסיכוסומטי (כגון מיגרנות) מושפעות יותר מאפקט פלצבו, נמצא שכמעט כל תגובה פיזיולוגית של הגוף מושפעת מאפקט זה: זרימת דם, כאב, חומציות מיצי הקיבה, דימום, חום גבוה, התפשטות תאים סרטניים ועוד.
תגובת הפלצבו מצביעה על כך שהאמונות של האדם בנוגע ליכולות הריפוי של הטיפול יכולות לעורר מערכות פיזיולוגיות שמובילות להבראה. במקביל, לפלצבו יש גם השפעה פסיכולוגית: ציפייה, הפחתת חרדה, תקווה. כיום, על מנת להוכיח את יעילותה של תרופה, יש לערוך ניסוי שבו חלק מהמשתתפים מקבלים מנת דמה ("קבוצת ביקורת"), ושמצבם ישתפר פחות ממצבם של אלה שקיבלו תרופה אמיתית.
לדוגמה, מחלקים אנשים עם בעיות שינה לשתי קבוצות. קבוצה אחת מקבלת גלולת שינה, והשנייה מקבלת גלולת דמה (פעמים רבות זוהי גלולת סוכר). בדרך כלל אנשים משתי הקבוצות מדווחים על שינה טובה יותר.
בשנות ה-50 הוכנס ניתוח חדש לטיפול במחלת לב כלילית ולסובלים מכאבי חזה בעקבות מחלה זו. בניתוח החדש נקשר עורק בבית החזה. בערך 40% מהחולים שעברו את הניתוח דיווחו על העלמות הכאב בחזה, וכן השתפרו המדדים הפיזיולוגיים שלהם.
קבוצת רופאים ספקנים חשבו שהניתוח לא עוזר וביצעו את הניסוי הבא:
הם חילקו חולים שהיו מיועדים לעבור את הניתוח לשתי קבוצות באופן אקראי. חברי קבוצה אחת עברו את הניתוח. חברי הקבוצה השנייה הוכנסו לחדר ניתוח והורדמו, ביצעו להם חתך בחזה ותפרו, מבלי לנתח את העורק. שתי הקבוצות הציגו שיפור זהה במצבן לאחר הניתוח. השימוש בניתוח הופסק, לאחר שבארצות הברית בוצעו בין 10,000 ל-15,000 ניתוחים מסוג זה.
משמעות פלצבו בלטינית היא "אשביע רצון". הפירוש הרווח הוא שחולה מעוניין לרצות את הרופא, גם אם לא במודע, ולכן מצבו משתפר. פירוש נוסף טוען כי פעמים רבות החולה פונה לרופא בציפייה לקבל טיפול, גם אם לדעת הרופא אין צורך בטיפול או שאינו בטוח מהי האבחנה המדויקת, ולכן הרופא הוא זה שמנסה לרצות את החולה על ידי מתן תרופה.
אופיאטים פנימיים הם פפטידים המופקים על ידי המוח, המתפקדים כמשככי כאבים טבעיים ומשרים הרגשה נעימה. אופיום ונגזרותיו פועלים על אותם הרצפטורים במוח המשמשים את האופיאטים הפנימיים. במהלך ניסוי ניתן לחולים פלצבו, ולאחר שאלה דיווחו על ירידה בכאב הוזרק להם ללא ידיעתם הסם נלקסון, החוסם את השפעת האופיאטים הפנימיים. החולים דיווחו על חזרת הכאב. ממצא זה מצביע על כך שהאופיאטים הפנימיים ממלאים תפקיד באפקט פלצבו. [1]
ההשלכות הפילוסופיות וטיפוליות של תהליך זה הן משמעותיות ומכוננות במגוון תחומים של רפואה אלטרנטיבית, ששמה לעתים דגש על יכולת התכנות העצמי של המוח.
על פי עקרונות הצהרת הלסינקי יש לתת למטופל את הטיפול הטוב ביותר האפשרי. מצד שני, על מנת לאמת את תוצאות הטיפול או על מנת לבצע ניסוי קליני, נדרש לעתים לתת לקבוצת ביקורת טיפול פלצבו.
לשם פתרון דילמת האתיקה הרפואית, נקבעו על ידי ה-WMA, ובישראל על ידי ההסתדרות הרפואית, כללים מחייבים ומגבלים לשימוש בפלצבו לצורך ניסוי קליני.
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אפקט הפלצבו הוא דבר מדהים לדעתי. עצם העובדה שהאדם מסוגל לשפר את מצבו הבריאותי רק מעצם אמונתו בתרופה שקיבל, זה פשוט מהמם. ראיתי מספר תוכניות בכל מיני ערוצי מדע על אפקט הפלצבו והיו שם כל מיני דוגמאות כמו -
שאלו כמה אנשים איך הם מושפעים בדרך כלל מקפאין ואחרי שנתנו להם קפה שנאמר שהכיל קפאין (אבל למעשה לא), האנשים הושפעו בדיוק איך שהם ציפו להיות מושפעים. בין אם זה עלייה ביכולת הריכוז או מעין תגובת היפר אקטיביות...
גם היו אנשים שעברו ניתוחי דמה בברך ומצבם השתפר כאילו עברו ניתוח אמיתי (לבירור הם ידעו שהם עלולים לעבור ניתוח דמה, לא עבדו עליהם).
האפקט תקף גם לתרופות פסיכיאטריות.
מה שמביע את השאלה לכמה באמת אנו מסוגלים לשלוט על עצמינו וגופינו ? אולי במקום שיתנו לנו תרופות שלפעמים לא עובדות בכלל או עם תופעות לוואי, ילמדו אותנו איך לשלוט ביכולת ההרפאות הטבעית שלנו !
יונתן וולף
____________________________________________________________________
