שורשיה של התנהגות אלטרואיסטית אצל בני האדם מעסיקים את חוקרי מדעי ההתנהגות כבר שנים רבות. בעוד שחלקם סבורים כי בבסיס התופעה עומדת העדפת קרובים גנטית, הרי אחרים חושבים כי מדובר בנתינה אסטרטגית מחושבת, המצפה לגמול עתידי. אלא ששום מחקר מהמחקרים האלה לא ניסה להסביר את התנהגותנו הרגעית מיד עם ביצוע המעשה הטוב.
מה קורה כשאתם נזכרים במעשה טוב שעשיתם, או כשאתם חושבים את עצמכם לאזרחים חיוביים במיוחד? אם אתם חושבים שחיזוק הדימוי העצמי החיובי של מי שביצע מעשה ראוי לשבח יעודד אצלו ערכים של חוסר אנוכיות והתנהגות מוסרית, טרם קראתם את מחקרם האחרון של סוניה סקדווה ועמיתיה מאוניברסיטת נורת'ווסטרן.
בשורה של שלושה מחקרים הם גילו כי דווקא אנשים שעוּדדו על ידי החוקרים לחשוב טובות על עצמם, התנהגו באופן פחות אלטרואיסטי מאלה שהדימוי המוסרי העצמי שלהם היה פחות חיובי. מתברר במחקר שהם תרמו פחות לצדקה ונטו להעדיף רווחיות כלכלית של חברה עסקית על פני שיקולים סביבתיים אתיים.
סקדווה ועמיתיה חושבים כי הבחירה לנהוג באופן מוסרי היא תולדה של איזון עדין בין השאיפה "לעשות טוב" ובין המחיר של עשייה זאת במונחי זמן, מאמץ, ובמקרה של תרומה בפועל, כסף של ממש.
לכולנו וסת מוסרי הקובע את היחס המתאים לנו בין עשייה אלטרואיסטית והמחיר שאנו מוכנים לשאת בעטיה. הווסת הזה מכויל בהתאם לדימוי העצמי שלנו בכל מה שקשור להתנהגותנו המוסרית.
| מדעי המוח |
|
| דילמה מוסרית: הגוף בתרדמת, המוח עדיין פעיל / פרופ' אלומית ישי |
| מחקרים חדשים מגלים פעילות עצבית נורמלית במוחם של חולים השקועים בתרדמת ומוגדרים כצמחים. האם פעילות זו משקפת את מודעות החולים לעצמם ולסביבתם או מהווה מדד כלשהו לסיכויי החלמתם? והאם על סמך זה ניתן להחליט אם לנתקם ממכשירי ההחייאה? | | לכתבה המלאה |
| | |
אם, למשל, יעורער הדימוי העצמי שלנו כשוחרי טוב, אזי, טוענים החוקרים, נמהר לשקמו על ידי התנהגות בלתי אנוכית.
אלא שהווסת שומר על שיווי משקל גם בכיוון האחר: כאשר זוכה הדימוי העצמי המוסרי שלנו לתמיכה, אנו מוּעדים לרופף את התנהגותנו המוסרית, ואפילו להתכחש להתחייבויות מוצקות שכבר נטלנו על עצמנו. משביססנו את דמותנו כעושי טוב, אנו מעניקים לעצמנו רישוי מוסרי עצמי לפעול באופן בלתי מוסרי.
לרעיון קסם רב. על פי גישה זאת לכולנו מעין מאזן מוסרי אישי השומר שלא נרגיש "לא מוסריים מספיק" או "מוסריים מדי". להבדיל מהעולם הפשטני של הטובים והרעים, מציירת סקדווה ועמיתיה עולם מלא ב"חוטאים קדושים וקדושים שטופים בחטא" – השם שבחרו למחקרם.
אבל איך מגלים מנגנון חמקמק כזה בעזרת ניסוי בתנאי מעבדה? במסגרת הניסוי הראשון ביקשו החוקרים מ-46 סטודנטים להעתיק רשימה בת תשע מילים שהיו כולן חיוביות (דואג, נדיב, הוגן וכולי), שליליות (אכזר, רודף בצע, אנוכי וכולי) או ניטרליות (ספר, מפתח, בית וכולי).
לנבדקים נאמר כי נבחרו להשתתף במחקר על כתב יד, וכי הם מתבקשים לכתוב סיפור שיכלול את כל המילים שהם ראו. לאחר שביצעו משימה שנועדה להסיח את דעתם מהסיפור שכתבו, נשאלו הנבדקים אם הם חפצים להעלות תרומה צנועה לארגון צדקה על פי בחירתם.
אמא תרזה והאפיפיור יוחנן פאולוס ה-2: האם דימוי עצמי מוסרי גבוה מפחית מהעשייה למען הזולת? (צילום: AFP)
סקדווה מצאה כי משתתפים שתיארו את עצמם באמצעות מאגר המילים החיוביות תרמו פחות לצדקה. מעט יותר משליש מגובה התרומה הממוצעת בקבוצה שהשתמשה בסיפורה במילים הניטרליות, וכחמישית(!) ממה שתרמו אלה שהוקצתה להם קבוצת המילים השליליות לשלבם בסיפור.
בניסוי הראשון, המילים לא השפיעו על הדימוי העצמי של המשתתפים, שכן בעוד שמי שהוקצו להם המילים החיוביות בחרו בהן לתיאור עצמם, הרי מי שהוקצו להם המילים השליליות השתמשו בהן לתיאור אחרים בחייהם. כדי לבודד גורם זה תוכנן ניסוי נוסף ובו התבקשו הנבדקים להשתמש במילים שהוקצו להם לתיאור עצמם או לתיאורם של אחרים.
החוקרים חילקו באקראי את המשימות בין המשתתפים. רבע מהמשתתפים תיארו אחרים באמצעות מילים שליליות, רבע תיארו אחרים באמצעות מילים חיוביות, רבע תיארו את עצמם באמצעות מילים חיוביות ורבע נוסף עשו כן באמצעות מילים שליליות.
התברר כי מי שתיארו אחרים לא הושפעו מאופי המילים שהשתמשו בהן באשר לגובה התרומה שהתבקשו לתת. אבל אלו שתיארו את עצמם בעזרת רשימת המילים שהוקצתה להם הושפעו מאוד: מי שתיארו את עצמם במילים חיוביות תרמו, שוב, חמישית בלבד ממי שתיארו את עצמם באמצעות המילים השליליות. התברר כי הנטייה להתנהגות אלטרואיסטית משתנה מאוד עם השינוי בדימוי המוסרי העצמי, שהציף הסיפור שנכתב בגוף ראשון.
בניסוי השלישי התבקשו המשתתפים שהשלימו את הסיפור, כמו בניסוי הקודם, להידרש למשימה שנאמר להם שאינה קשורה. הם שיחקו את תפקידו של מנהל במפעל ייצור העומד בפני לחצם של פעילים סביבתיים לצמצם את המזהמים הנפלטים מארובת המפעל על ידי שימוש במסננים יקרים. מנהלים אחרים בתעשייה, נאמר לנבדקים, הסכימו להפעיל את המסננים 60% מהזמן בעלות כוללת של 1.2 מיליון דולר.
בתוך מבול של שאלות שכל מטרתן הייתה הסחת דעתם של המשתתפים, שאלו אותם החוקרים מה התדירות שבה יפעילו הם עצמם את המסננים. המגמה שעלתה מתשובותיהם אישרה את ממצאי הניסוי הראשון. מי שביססו את סיפורם על המילים השליליות נטו לשתף פעולה במיוחד עם השיקולים הסביבתיים ואמרו כי יפעילו את המסננים 73% מהזמן.
הקבוצה שכתבה את סיפורה על בסיס המילים הניטרליות הפעילה את המסננים 67% מהזמן, ואילו מי שהשתמשו במילים החיוביות לא הפעילו את המסננים אלא ב-56% מהזמן. הם, במיוחד, הצהירו כי רווחי המפעל חשובים יותר מהנזק הסביבתי הפוטנציאלי.
מחקרה של סקדווה לא היה היחיד מסוגו. מחקרים קודמים כבר אבחנו תופעות דומות: נבדקים ששלחו שוק חשמלי מכאיב לנבדקים אחרים נטו יותר לרצות את החוקרים. אנשים שביססו את דימוים, במחקר, כנעדרי דעות קדומות התירו לעצמם אחר כך ביטויים גזעניים, ומי שביססו את המוניטין שלהם כמוסריים נטו פחות מאחרים להתנדב או לתרום דם.
דוגמה מיוחדת לתופעה זאת נחקרה בשנת 2010 על ידי שתי פסיכולוגיות קנדיות, נינה מזר וצ'ן בו-זונג. השתיים טוענות כי אנשים המעטרים את ראשם בהילה של "צרכנות ירוקה", נוטים פחות להאיר פנים לאחרים, ואפילו נוטים יותר להונות ולגנוב. גם הן מסכימות כי עשייה הנתפסת כמוסרית בעיני עצמנו עשויה להעניק לנו רישיון להתנהגות לא חברתית ולא אתית בהמשך.
האם פעילים סביבתיים הם אנשים מוסריים יותר? (צילום: רויטרס)
השתיים באו במקור לברך, ונמצאו מקללות. הן טענו כי שאבו את המניע לעבודתן מהרצון להעריך כיצד צרכנות ירוקה מתואמת עם תפיסתם של אנשים את אחריותם המוסרית הכוללת, וכיצד היא משפיעה עליהם מחוץ לתחום הצריכה. הממצאים היו מביכים.
זוג החוקרות מצאו בעבודתן כי מי שרכשו מוצרים "ירוקים" התקשו לחלוק עם אחרים סכום כסף שזכו בו. מי שרכשו מוצרים רגילים העניקו לאחרים כמעט פי שניים ממה שהעניקו ה"ירוקים". כאשר ניתנה ל"ירוקים" הזדמנות להגדיל את רווחיהם, אם רק יהיו מוכנים להונות את המחשב ששיחקו מולו ולהימנע מלדווח על כך, הם עשו זאת. צרכנים רגילים גילו גם כאן התנהגות אתית יותר.
לאחר מכן התבקשו המשתתפים לקחת כסף ממעטפה ולשלם לעצמם את מה שהגיע להם על השתתפותם בניסוי על פי דיווח עצמי שלהם. שיעור ה"ירוקים" שנטלו מהמעטפה יותר ממה שהגיע להם היה גבוה פי שישה ביחס לאחרים.
שתי החוקרות טוענות שמחקרם שומט את הקרקע מתחת לאמונה הרווחת שמי שמודעים לנושאים הסביבתיים הם גם אנשים טובים יותר. הן גם הודו כי הופתעו מתוצאות המחקר, שכן גם הן האמינו שצריכת מוצרים ירוקים מבטאת אמות מידה אנושיות ואתיות גבוהות מהממוצע, וכי די יהיה בהתנהלות כזו כדי להפעיל אחריות חברתית והתנהלות אתית.
בעקבות גילוי הווסת המוסרי האישי, כל שנותר לשאול הוא אם ניתן ליישמו גם ברמה הלאומית. האם ייתכן, למשל, שעמים שלמים, השואבים את דימוים המוסרי מעוול שנעשה להם לפני עשרות שנים, מרגישים עצמם מוסריים יותר מאחרים, ולפיכך מרשים לעצמם התנהגות שהפחות מוסריים, לפחות בעיני עצמם, אינם מעזים לבטא?
לקוח מ-ynet
______________________________________________
אני מאוד מתעניין במוסר מנקודת מבט פסיכולוגית התנהגותית... למרות שכדי לנהל מחקרים כאלה יש קצת צד מפריע שכאילו נותן רישיון להחליט מיהו מוסרי ומיהו לא(כאן ספציפית אנשים שמתחשבים באחרים ובסביבה נחשבים מוסריים). ובכלל להפוך נושאים אלה לטכניים לחלוטין קצת גרום לאי-נוחות...
בכל מקרה המסקנות כאן לא ממש מחדשות דברים - אם אתה יוצא מנקודת הנחה שאתה מוסרי, סביר שתיתן לעצמך יותר אפשרות להיות לא מוסרי. (כולם יודעים שאדם מוסרי יהיה צנוע מדי כדי להגדיר את עצמו כך).
גם אנשים עם יותר ביטחון עצמי נוטים פחות להתחשב באחרים... לא יודע עד כמה זה נכון... הייתי יותר אומר שאנשים לא צנועים - פחות מתחשבים באחרים. זה יותר מתיישב עם הניסיון שלי.
מה שדי אהבתי זה את הפסקה האחרונה שהדגשתי. שהיא קצת מקשרת אותי למעין הבחנה, די שטחית למעשה, להבדל מהותי בין אנשי ימין פוליטי לאנשי שמאל פוליטי:
ימני רואה את המוסריות שלו כמובנת מאליה אבל לא את הישרדותו.
שמאלני רואה את הישרדותו כמובנת מאליה אבל לא את המוסריות שלו.
זה כמובן בהגזמה. זה מעין ספקטרום כזה...
מה דעתכם ?
וולף
