Mary Wollstonecraft
27 באפריל 1759, עד ה-10 בספטמבר 1797. סופרת פמיניסטית בריטית מזרם הפמיניזם הליברלי; כתבה את המניפסט הפמיניסטי הראשון בספר שנקרא: "הצידוק לזכויות נשים".
ביוגרפיה
בשנת 1778, בהיותה בת 19, עזבה מרי וולסטונקראפט את בית הוריה כדי להיות בת לוויה לאלמנה עשירה בבאת'. לאחר שנתיים חזרה כדי לטפל באמה החולה, שנפטרה לאחר ייסורים קשים.
חייה האישיים היו רצופי-סבל. הייתה לה פרשיית אהבים ארוכה עם הרפתקן אמריקאי, גילברט אומאלי, ממנו נולדה ילדתה הראשונה, פאני. וולסטונקראפט עברה תלאות רבות באנגליה, פאריס, וסקנדינביה בשל אהובה שלא רצה בה וניסתה לשים קץ לחייה, אך נכשלה.
ב-1797, לאחר שנים של ידידות שהתפתחה לאהבה, נישאה לפילוסוף ויליאם גודווין, מראשי הליברלים האנגליים. גודווין הוקע מחוג-מכריו כיוון שנישא לוולסטונקראפט, שבעבר ילדה מחוץ לנישואין, בהיותה הרה לו ולאחר שבספרו בעל הגוון האנרכיסטי, Political Justice, שלל את מוסד הנישואין וקרא לביטולו.
כתיבתה הפמינסטית
"הצידוק לזכויות נשים", הוצאה ראשונה
למרות הקריירה הקצרה שלה, שנקטעה באיבה, הספיקה וולסטונקראפט לכתוב נובלות, מאמרים, ספר-מסע, ואפילו ספר ילדים. אך היא נודעה בעיקר בכתיבתה הפוליטית-חברתית. בתגובה לטענותיו של אדמונד ברק, כנגד המהפכה הצרפתית, כתבה אליו מכתב, ב1790, שהוא בעצם חיבור בשם "הצידוק לזכויות האדם" (Vindication of the Rights of Men) בו היא מגינה על הרעיונות המרכזיים של המהפכה. חיבורה המפורסם יותר הוא "הצידוק לזכויות נשים" (Vindication of the Rights of Women), שזיכה אותה במקום של כבוד בהיסטורית ההגות הפמיניסטית.
בספרה טענה כי אם אפליית נשים בחברה המודרנית נובעת מחשיבה נשית לא רציונלית, אזי יש להביא לכך שנשים תהפוכנה לרציונליות, וזאת על ידיחינוך מתאים, בו היא תלתה את המפתח לשוויון זכויות בין נשים וגברים. היא טענה כי כל בני האדם נולדים דומים, ושהתהליך שעושה את הנשים ללא רציונליות הוא החינוך, וכי אם ישתנה החינוך - יימחקו ההבדלים.
ספרה זה מושפע מכתיבתו של ז'אן-ז'אק רוסו, על חינוך, אך בו היא מבקרת קשות את רוסו ותוקפת אותו על זלזולו בנשים ועל גישתו השובניסטית (בספרו "אמיל, או על החינוך", מתאר רוסו את חינוכו של נער, אך הנערה בסיפור, שהופכת לבת-זוגו, נותרת ללא השכלה). וולסטונקראפט אף תקפה את רוסו על בחירתו בבת-זוג ממעמד חברתי נמוך (משרתת), ונטולת-השכלה, ועל יומרתו לפעול למען הגנה על הילדים מחינוך-יתר (לפי סיפורו של רוסו עצמו, ב"וידויים", הוא מסר את חמשת ילדיהם למוסדות, מיד עם לידתם).
מרי וולסטונקראפט נפטרה ב-1797, עשרה ימים לאחר שילדה בת, שנקראה על שמה, מרי. לימים הייתה בת זו למרי שלי, מחברת הספר "פרנקנשטיין".
נולדה באנגליה בשנת 1759, אל תוך עולם בו לנשים כמעט ולא היו זכויות: רכוש האשה וילדיה הם רכושו של הבעל, גירושים אינם אפשריים, ואם אשה העיזה לעזוב את הבעל המחריד או המתעלל, היה עליה לנטוש את ילדיה ולהיהפך לפורעת חוק. אונס בתוך הנישואים היה חוקי לחלוטין וככל הנראה אירע לעתים קרובות. נשים לא הורשו ללמוד באוניברסיטאות, מצב שנמשך עוד כ-100 שנים, והחינוך שקיבלו היה כמעט אך ורק בענייני נימוסים והליכות. גברת ברבולד, סופרת ידועה באותה תקופה ומנהלת פנימייה בעברה, הסבירה לגברות הצעירות כי חובתן היא לרַצות את הגברים. למרות שנולדה למשפחה מבוססת, אופיו הרע של אביה גרם לבזבוז כספיהם, דבר שהחמיר את המצב בבית, הביא את האב למצב של אלכוהוליזם והכאה חוזרת ונשנית של האם. מרי סיפרה כי בשנות נערותה היתה רגילה לישון על מפתן חדר השינה של אמה, על מנת למנוע מאביה להכות אותה. בעתיד, קבעה מרי כי אותם ימים הביאו אותה לפתח את החמלה כלפי נשים, תכונה שהפכה לדבריה לנטייה השלטת של חייה. עם זאת, הוריה תמיד זלזלו בה והעמידו את אחיה בראש מעייניהם, בהיותו הגבר שבבית. מרי יצרה קשר קרוב עם נערה בת גילה בשם ג''יין ארדן; אביה של ג''יין היה פילוסוף חובב, והבית היה ספוג באווירה אינטלקטואלית. מרי הרבתה לשהות בבית זה ולהעמיק את עולמה האינטלקטואלי בהאזנה לשיחות ובקריאת ספרים. קשר עמוק יותר היה למרי עם פאני בלאד, חברה קרובה אשר בנערותה חלקה עם מרי את אותם רעיונות בדבר שוויון זכויות. שתי הבנות חלמו לגור ביחד וליצור משק בית משותף המבוסס על יכולותיהן, ללא עזרת גברים. בשלב מאוחר יותר אף הקימו (יחד עם אחותה של מרי) בית ספר לנערות, אשר התפרק כאשר פאני התארסה והתחתנה ובהמשך עברה לגור בליסבון. עם התפרקות בית הספר ועזיבתה של פאני, הפכה מרי למרירה ודכאונית יותר, דבר שהתחדד עם מותה של פאני ממחלה – דבר שבא לידי ביטוי דווקא בחידוד השקפותיה האידיאולוגיות ובפריון ספרותי. לאחר ששבה לבריטניה, מרי מצאה עבודה כאומנת בבית משפחה עשירה, אולם לא הסתדרה עם בעלת הבית. בנוסף, היא הרגישה שזוהי עבודה שאינה מתאימה לכישוריה האינטלקטואליים, והיתה מתוסכלת מכך שאפשרויות התעסוקה העומדות בפני נשים הן מוגבלות. את מחשבותיה אלה שילבה בספר "מחשבות על חינוך הבנות" ("Thoughts on the Education of Daughters") שיצא לאור בשנת 1787. לאחר שנה בתפקיד, נשברה מרי וקיבלה החלטה אמיצה באותם ימים: היא החליטה לפתוח בקריירה של סופרת ולכלכל את עצמה, דבר שהיה חריג ביותר עבור נשים בתקופה המדוברת. מרי עברה להתגורר בלונדון, שם עסקה בכתיבה, תרגום וביקורת. היא החלה מתרועעת עם יוצרים וכותבים וקנתה לה מעמד מסויים, עד שבשנת 1790, עם פרוץ המהפכה הצרפתית ופרסום הצהרת זכויות האדם בצרפת הפכה לאחד מהתומכים הגדולים במהפכה. בשנת 1792 נסעה לפריז מתוך כוונה לכתוב ספר על תולדות המהפכה, שם התחברה עם קבוצות של אנגלוסקסים שבאו כמוה לתמוך ברעיונות המהפכה. אין בידי החוקרים עדויות על מפגש מתבקש בין מרי לאולימפ דה-גוז'', אולם אין ספק כי חיבורה של דה-גוז'' השפיע רבות על מרי ובאותה שנה היא פרסמה את החיבור נשוא עבודה זו. בפריז לקחה מרי את אמונותיה צעד אחד קדימה אל הכיוון המעשי וילדה ילד מחוץ לנישואין – דבר שהקים שערוריה גדולה וגרם להוצאתה אל מחוץ לחוגי הסופרים המקובלים בתקופה. מרי עברה תקופות של דיכאון ואף נסיון התאבדות, ובשנת 1796 חזרה ללונדון, שם החלה לאט לאט לשקם את חייה ולחזור למעגל האינטלקטואלי. במסגרת מעגל זה פגשה את הפילוסוף הרדיקלי וויליאם גודווין, ולאחר שהרתה לו החליטו השניים להינשא. אולם נישואין אלו היו פיקטיביים בלבד ונועדו רק למנוע את ממזרותה של הילדה שנקראה מרי שלי (על שם סבה מצד אביה), היא מרי שלי מחברת "פרנקנשטיין". מרי וולסטונקרפט מתה עשרה ימים לאחר הולדת בתה מסיבוכים של הלידה. וולסטונקרפט תולה את מצבן העגום של הנשים בהזנחת החינוך. החינוך הוא הנושא אשר לא רק פותח את חיבורה, אלא עובר בו כחוט השני עד סופו. וולסטונקרפט יוצאת מנקודת ההנחה של הליברליזם כי האדם הוא יצור רציונלי. החיבור טוען כי אם אפליית נשים בחברה המודרנית נובעת מחשיבה נשית לא רציונלית, אזי יש להביא לכך שנשים תהפוכנה לרציונליות, וזאת על-ידי חינוך מתאים, בו היא תלתה את המפתח לשוויון זכויות בין נשים וגברים. היא טענה כי כל בני האדם נולדים דומים, ושהתהליך שעושה את הנשים ללא רציונליות הוא החינוך, וכי אם ישתנה החינוך – יימחקו ההבדלים. נראה כי העמדת החינוך בראש סדר העדיפויות נבעה מהיחס האמביוולנטי של וולסטונקרפט לז''אן-ז''אק רוסו. מחד, היא העריצה את עבודתו בנושא ליברליזם ומאידך חרה לה מאד שרוסו המשיך למסגר את מקומן של הנשים בעולם (אף במסגרת "האמנה החברתית" שלו)נראה כי חיבורו החינוכי "אמיל" הוא שעיצב את השקפתה של וולסטונקרפט בנושא החינוך לנשים.
מקורות:
קטע א'- ויקיפדיה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה