וולף
לדף הכתבה המקורי
וידויים של מוח מסוכן
כוחות ביטחון שיכולים לקרוא מחשבות של חשודים בטרור, סריקה מוחית שפוסלת מושבעים גזענים, רשויות רווחה שמאתרות פושעים לעתיד כשהם רק בני 3 וסנגורים שיטענו בבית המשפט שמרשם זכאי, כי לרצח אחראי פגם באונה שלו. הגילויים החמים ביותר בחקר המוח מעוררים מחשבות מטרידות על האחריות שלנו להבחנה בין טוב ורע
איתי להט |
24:00 מרתף חקירות של ה־FBI
גבר צעיר יושב על כיסא. מולו ניצבים חוקרים מנוסים המתמחים בהוצאת מידע מחשודים בטרור. הם כבר גמרו לשאול אותו שאלות, אבל לא הצליחו לגלות דבר מהימן. הוא שתק, או שיקר. בשלב הזה נכנסת לחדר חוקרת מוח. היא מצמידה לראשו של הנחקר אלקטרודות שמודדות גלי מוח מסוג P300. על מסך מחשב היא מציגה לו שמות של ערים מרכזיות בארצות הברית: ניו יורק, וושינגטון, בוסטון ועוד. גלי המוח שלו רגועים. אבל פתאום, למראה שם אחד של עיר גדולה אחת, הם מתחילים להשתולל. בלי שהנחקר אמר מילה, החוקרים יודעים איפה הפיגוע מתוכנן להתרחש. עוד כמה בדיקות כאלו יסייעו להם לגלות גם את המועד המתוכנן, את כלי הנשק, אולי אפילו את היעד המדויק - תחנת רכבת? משרד ממשלתי? בניין מסחרי? אולם הופעות? גלי המוח יספקו את התשובות.
הסיטואציה הזו, מדעית וטכנית, כבר אפשרית לגמרי. פרופ' פיטר רוזנפלד מאוניברסיטת נורת'ווסטרן הציג בקיץ מחקר מקיף שבו עשה בדיוק את זה: דלה מידע ממוחותיהם של אנשים בלי שאלו אמרו מילה. הדיוק של התוצאות היה מדהים. רוזנפלד יצר קבוצה של 30 נסיינים. 12 מהם הוגדרו "טרוריסטים", וקיבלו מראש מידע על "פיגוע" מתוכנן. האחרים שימשו קבוצת ביקורת. כולם הוכנסו ל"חדר חקירות", שבו קרא רוזנפלד את גלי ה־P300 במוחותיהם - אותם גלים שבקריאתם וניתוחם הוא מתמחה כבר 20 שנה. מבלי לדעת מראש מיהם ה"טרוריסטים", רוזנפלד הצליח לזהות 10 מתוך ה־12. ואז הוא עבר לשלב הבא: לחלץ ממעמקי המוח שלהם מידע על ה"פיגוע". הוא הציג להם תמונות, נקב בשמות ערים, מנה שעות, סוגי נשק וכן הלאה. הוא עקב בזהירות אחרי תנודות הגלים ואסף את הנתונים. בסיומו של הניסוי היו בידיו רוב הפרטים על האירוע המתוכנן; ה"טרוריסטים" קיבלו 30 פרטי מידע על ה"פיגוע", רוזנפלד הצליח לחלץ 20 מתוכם - כולל המיקום, המועד וכלי הנשק. וכל זאת, כאמור, בלי שהם אמרו לו דבר.
במבחן המציאות, ההצלחה של השיטה אמורה להיות גדולה עוד יותר. הנסיינים של רוזנפלד למדו את פרטי הפיגוע במשך 30 דקות בלבד, ועדיין היה פשוט מאוד לשלוף את הפרטים מראשם. כשמדובר בפעילי טרור אמיתיים, שמתכוננים למתקפה במשך חודשים והמידע שוקע ומעובד במוחם הרבה יותר טוב, אמור להיות אפילו פשוט יותר להציץ פנימה ולמנוע את הפיגוע הבא.
10:00 גן ילדים
רוזנפלד לא לבד. סדרה של מחקרים טריים בענפים השונים של מדעי המוח ופריצות דרך טכנולוגיות הקשורות בתחום מטלטלים את התפיסה האנושית. הם מגלים שאפשר לקרוא את המחשבות שלנו די בקלות, גם אם אנחנו שקרנים מיומנים. הם מבהירים שאפשר לצפות את העתיד שלנו גם בגיל צעיר מאוד. ובעיקר הם מעמתים אותנו עם ההבנה הכואבת: בהרבה מאוד עניינים, רק נדמה לנו שאנחנו שולטים בחיינו ובמעשינו. ההשלכות של חוסר השליטה הזה קיצוניות במיוחד בכל הנוגע לחיי אדם, לביטחון אישי, לפשע ולטרור.
הנה עוד מחקר חם ומסעיר: בפברואר עלה פרופ' אדריאן ריין מאוניברסיטת פנסילבניה על הבמה בוועידת American Association for the Advancement of Science והכריז: אני יכול לחזות מי יגדל להיות פושע. אני יכול לסרוק מוח של ילד בן 3 ולהעריך, בסבירות גבוהה מאוד, אם הוא יהיה מעורב בפשעים 20 שנה אחר כך.
ב־20 השנים האחרונות עקב ריין אחרי קבוצה של ילדים, ובדק את המוח שלהם שוב ושוב. המסקנה שלו על הקשר בין מוח לפשיעה התמקדה באמיגדלה, אזור קטן במרכז המוח האחראי על היבטים התנהגותיים־רגשיים הנוגעים בעיקר לתוקפנות ופחד. הוא מצא כי ילדים שפעילות האמיגדלה שלהם לא תקינה מועדים יותר לפשע בבגרותם. ואת הפעילות הלא תקינה הזו הוא גילה כבר בגיל 3. ממצאיו מצטרפים למחקרים קודמים, שמצאו כי בקרב עבריינים קשים ניכרת ירידה של כמעט 20% בנפח האמיגדלה לעומת מי שאינם מעורבים בפשע. כך מצא המדע את הנקודה במוח שבה אנשים מאבדים את רגשות האשמה, החרטה והפחד, ומתברר שאפשר למצוא אותה כבר בגיל מוקדם מאוד.
המשמעויות הן אדירות: האומנם אפשר לאתר פושעים מראש? מה זה אומר על הרצון החופשי של בני האדם, העומד לעתים קרובות בבסיס הרשעתם של פושעים? עד כמה אנחנו יכולים לשלוט בחיינו ובנתיב שבו אנחנו הולכים? מה זה אומר על הורים שמגלים שלילדם בן ה־3 יש פעילות אמיגדלה לא תקינה? מה יעשו הגננות כשהחוקרים ייצאו מהגן וישאירו אותן עם המידע הזה? ואיזה יחס ייאלץ לספוג ילד כזה, מכאן ועד סוף חייו?
 | |||
| אדריאן ריין. הכריז כי הוא יכול לבדוק ילדים בני 3 ולהעריך אם יהיו פושעים אך ורק לפי גודל האמיגדלה במוחם | | ||
15:00 ספריית בית הספר לרפואה
נקודת האפס שבה בני האדם החלו לאבד את השליטה על אופיים וחייהם לטובת אותו מוח שיושב להם בתוך הראש נרשמה ב־13 בספטמבר 1848, באחד המקרים המפורסמים בהיסטוריה של הרפואה. פיניאס גייג', אמריקאי בן 25, היה עסוק גם באותו יום בעבודתו: פיצוץ סלעים לצורך הקמת מסילת רכבת. ב־16:30 משהו השתבש: כמו תמיד, הוא קדח חור בסלע כדי להכניס לתוכו את אבק השריפה. אלא שהפעם, כאשר השתמש במוט ברזל כדי לדחוס את אבק השריפה לתוך הקדח, נוצר ניצוץ, אבק השריפה התלקח והמוט עף היישר אל פניו של גייג'. הוא חדר דרך החלק השמאלי של הלסת, פילח את הגולגולת ויצא מהצד השני, עף למרחק של 40 מטר. כנגד כל הסיכויים, גייג' שרד. אבל הוא כבר לא היה גייג', כפי שהעידו גם חבריו הקרובים ביותר. גייג' החדש היה אדם יהיר, נטול עכבות, בלתי צפוי, שופע ביטחון עצמי, מהמר כפייתי ולקוח קבוע של בתי בושת. חייו נהרסו, והמדע הבין: המוח אחראי להתנהגות שלנו הרבה יותר מכפי שאנחנו מוכנים להודות.
118 שנה אחר כך, ב־1 באוגוסט 1966, טיפס צ'רלס וויטמן במעלה מגדל האדמיניסטרציה באוניברסיטת טקסס, יוסטון. וויטמן, בנקאי נורמטיבי ולשעבר חייל מארינס מצטיין, היה חמוש בארבעה רובים ואקדח. מראש המגדל הוא החל לירות למטה, לעבר אנשים זרים לו לחלוטין, טבח 16 בני אדם ופצע עוד 32. כשאנשי המשטרה מיהרו לביתו הם גילו שבלילה הקודם רצח שם את אשתו ואמו, והשאיר צוואה. "אני כבר לא מכיר את עצמי, אני מרגיש אדם אחר", כתב, וביקש שגופתו תנותח כדי להבין את מקור הבעיה. הוא ידע, מגוף ראשון, שהמוח עושה לו משהו שהוא לא יכול לשלוט עליו. בקשתו מולאה. התוצאות שוב שלחו אצבע מאשימה לאמיגדלה.
"התברר כי לוויטמן היה גידול אגרסיבי במוח שפגע באמיגדלה", מספר ל"מוסף כלכליסט" פרופ' דיוויד איגלמן, מומחה בעל שם עולמי בתחום המשפט ומחקר המוח. "היום אנחנו יודעים שלאמיגדלה תפקיד חשוב בטיפול בפחדים ובאגרסיות. מה זה אומר? האם כל מי שיש לו גידול כזה מפגין התנהגות דומה? לא. אבל אין ספק שהגידול הזה שיחק תפקיד מסוים בהפיכתו של וויטמן מאזרח מהשורה, פקיד בנק נורמטיבי, לרוצח פסיכוטי".
יכול להיות שאם וויטמן היה סובל מהבעיה היום, הוא וקורבנותיו היו בחיים. הטכנולוגיה המתקדמת של סריקת מוח, באמצעות MRI או fMRI, מאפשרת לאתר שינויים במוח, עקב גידולים או מסיבות אחרות, שיכולים להשפיע על ההתנהגות בצורה קיצונית. אם בעשורים הראשונים של המאה ה־20 פרויד וממשיכיו טלטלו את בני האדם כשטענו שחלקים לא מודעים בנפשנו מניעים את התנהגותנו, באו העשורים הבאים וגילו לנו שהיא תלויה, במידה אדירה שאנחנו עדיין לא יודעים לאמוד, בנוירולוגיה שלנו. בעצם, אנחנו לא יכולים לשלוט בעצמנו. אז מה בדיוק זה אומר על האחריות שלנו, בעיקר במקרים שבהם אנחנו פוגעים באדם אחר? האם אנחנו קרובים מאוד לנקודה שבה נרים ידיים ונגיד "אין לנו שליטה או רצון חופשי"? בחלק מבתי המשפט בהחלט נראה שאנחנו בדרך.
"השאלה המשפטית החדשה שעולה מתוך המדע הזה אמורה להחליף את השאלה הנוכחית, שבודקת כמה אחריות פלילית נושא נאשם", מסביר איגלמן ל"מוסף כלכליסט". "השאלה החדשה היא כזו: כמה מתוך מעשה הפשע שבוצע הוא באשמת המבצע וכמה ממנו הוא באשמת הביולוגיה של המבצע?". במילים אחרות: אדוני השופט, זה לא אני, זה המוח שלי. השימוש המפורסם ביותר בטיעון כזה נעשה במשפטה של פטריציה רג'יאני, גרושתו של יורש בית האופנה גוצ'י מאוריציו גוצ'י, שהואשמה בהזמנת הרצח שלו וטענה כי סבלה באותה תקופה מגידול במוח. שימושים נפוצים יותר נעשים במשפטיהם של עברייני מין, במסגרת הדיון על סיכויי השיקום שלהם.
12:00 חדר ניתוח
גבר בן 40, נשוי, נורמטיבי, מורדם על מיטת הניתוחים. הרופאים מסירים גידול מאסיבי באונה הקדמית של מוחו, ומקווים שיחזור למוטב. הגבר הגיע לניתוח לאחר שהחל לגלות עניין רב בפדופיליה. אשתו, שמכירה אותו שנים ארוכות, הבינה שמשהו לא בסדר. במקום להיאבק בו או להתגרש, היא גררה אותו לרופא, שגילה את הגידול.
"מיד לאחר שהגידול הוסר התנהגותו המינית חזרה לשגרה, כפי שהיתה בעבר", מספר איגלמן על המקרה שהתרחש בארצות הברית לפני כשבע שנים. "אבל חצי שנה לאחר מכן, אותו אדם שוב החל להפגין נטיות פדופיליות. בבדיקה נוספת התברר כי הרופאים פספסו חלק מהגידול. לאחר הסרה חוזרת הפדופיליה שוב נעלמה, ועד כה לא חזרה - כמו גם הגידול".
איגלמן עוקב אחרי המקרים האלה בעניין רב, והם מתרבים מחודש לחודש. מעשירים את גוף הידע המדעי על המוח, ובמקביל מעוררים סוגיות מוסריות, משפטיות, פסיכולוגיות ופילוסופיות עמוקות. "מה שאנחנו לומדים בשני העשורים האחרונים הוא שהביולוגיה שלנו היא מי שאנחנו", מנסה איגלמן לפשט את הסבך. "ברגע שהיא משתנה זה יכול להשפיע עלינו ועל התנהגותנו באופן דרמטי". לצד גידולים או סיבות ביולוגיות אחרות, איגלמן מדגיש כי "השינויים האלה יכולים להתרחש במוח שלנו גם בעקבות סמים, אלכוהול ואפילו תרופות. מחקר מ־2009 מצא כי הדור החדש של תרופות נגד אלצהיימר גורם לחלק נכבד מהחולים לפתח התמכרות להימורים והתנהגות סקסואלית בוטה. ההתנהגות ההרסנית הזו, שלא היתה קיימת אצל החולים לפני נטילת התרופות, מלמדת ששינויים זעירים במוח יכולים להפוך אותנו למישהו שלא היינו קודם, ובחלק גדול מהמקרים - לפושעים".
 | |||
| פרופ' דיוויד איגלמן. "בבית המשפט כבר שואלים מה אשמת הפושע ומה אשמת הביולוגיה שלו" | צילום: Dan Winters | ||
17:00 סדנה לגמילה מעישון
איגלמן הוא אחד מחוקרי המוח הצעירים והמבטיחים בעולם. בגיל 40 הוא כבר עומד בראש היוזמה היוקרתית של אוניברסיטת ביילר לרפואה, העוסקת במחקר של השלכות מדעי המוח על החוק והמשפט הקיימים. Neurolaw, קוראים לזה. אבל התובנות שלו חורגות הרבה מעבר לתחום החוק והטיפול בפשיעה. "המוח האנושי הוא כמו חברה מורכבת - יש בו המון קולות, רשתות עצבים שמתחרות בינן לבין עצמן מי תכתיב את ההתנהגות. זאת הסיבה שאנו מנהלים דיונים וויכוחים אינסופיים עם עצמנו. אם אני מניח מולך עוגת שוקולד, חלק ממך אומר 'אל תאכל', חלק אחר אומר 'תאכל', חלק שלישי 'תאכל אבל תלך מחר למכון כושר' וכו'. זה מאבק בין תפיסות שונות של התנהגות: בין המערכת שמטרתה להעניק סיפוק מיידי לבין זו שאחראית על דחיית סיפוקים, וההתנהגות היא פועל יוצא של המאבק הזה".
כולנו מכירים את זה, אבל אכילת העוגה אינה דילמה קיומית וודאי שאינה מסכנת את החברה. לכן איגלמן מתמקד במאמץ ליישם את התובנות על פושעים. "במוחם מתחולל מאבק. הם אנשים אגרסיביים ויש להם קושי לשלוט באגרסיה. הרשת הנוירונית, או החלק במוח שאחראי על שליטה בדחפים, לא עובדים אצלם כפי שהיינו מצפים ממוח נורמלי - לא שיש דבר כזה מוח נורמלי, כי כל המוחות שונים זה מזה, וזה בפני עצמו כבר מהווה סוגיה משפטית. אבל מה שאנחנו מנסים לעשות במעבדה שלנו הוא לראות אם אנחנו יכולים להעניק לאנשים כלים לאמן את הרשתות במוח שיעניקו להם יותר שליטה על הדחפים שלהם".
האימונים הללו נעשים באמצעות נוירו־פידבק, בדומה לביו־פידבק. איגלמן עוד לא עובד עם פושעים, בינתיים הוא מנסה את העניין על מכורים לסיגריות. הוא מחבר אותם לסורק מוח, מראה להם תמונות של מעשנים ובודק אילו חלקים במוח נדלקים. הוא ממשיך להציג תמונות, מוביל אותם לדמיין או להעלות זיכרונות, עד שהוא מאתר באופן מדויק את מערכת הנוירונים הרלבנטית ומסייע לנבדקים "לכבות" באמצעותה את ההשתוקקות לסיגריה.
המחקר בראשיתו, אבל חלק מהנבדקים כבר נגמלו, ואיגלמן מסתכל אל האופק. "אם אנחנו מצליחים בניסוי, אין סיבה שלא ניישם את השיטה על מבצעי פשעים כמנגנון של שיקום אמיתי", הוא אומר. "היתרון העצום בשיטה הזו הוא שאנחנו לא משנים את פעילותו של המוח בעזרת התערבות רפואית כלשהי, כמו מתן תרופות. אנחנו מעניקים לאנשים כלי לכל החיים שיכול לשנות באופן מהותי את התנהגותו והלך מחשבותיו של אדם, ללא תופעות לוואי או התמכרות. זה יכול לשמש לא רק אסירים בשיקום, אלא גם מי שסובל מאי־יכולת לשלוט בדחפים אלימים וייהפך באחד הימים לפושע. נציע להם כלי שיקדים תרופה למכה".
22:00 תא הנידון למוות
פרופ' ג'יימס פאלון לא בטוח שצריך להקדים תרופה למכה. בשני העשורים האחרונים, במעבדה שלו באוניברסיטת קליפורניה, הוא בחן את מוחותיהם של עשרות רוצחים סדרתיים והגיע לממצאים חד־משמעיים. "בכל המוחות היה אותו הפגם", הוא מספר בראיון ל"מוסף כלכליסט", "נזק בקורטקס האורביטלי, הממוקם מעל ארובות העיניים. זה אזור שאחראי על תגובות חברתיות ומעורב בניתוח תגובות רגשיות. אנשים עם פגם באזור הזה נשארים אדישים לסביבתם ומרוכזים בעיקר בעצמם. כמו כן, כל אחד מהנבדקים גם סבל מביטוי ספציפי של הגן MAO-A, 'גן הלוחם', שקשור לנטייה לאלימות. אנשים עם ביטוי כזה אינם מגיבים להשפעות המרגיעות של הפרשת סרוטונין במוח. הם לוחמים מהלכים, מכונות אלימות בפוטנציה שלא יודעות רגיעה מהי. הוא נמצא על כרומוזום X - לכן הוא גנטי מצד האם ואצל נשים הוא בא לידי ביטוי מתון יותר, כי כרומוזום X השני מרכך אותו".
פאלון נזהר מלומר "הכל בגנים ובמוח", ומדגיש גם את ההיבט הסביבתי. "כדי שהשפעת הגן תתפרץ נדרשת טראומה אלימה לפני גיל ההתבגרות. חוויה כזו מפעילה את הגן, וכשמשלבים אותה עם הנזק הזעיר במוח - אנחנו חושדים שגם הוא נוצר בגלל ה־MAO-A - מתקבלים רוצחים פסיכופטיים". ההיבט הסביבתי משמעותי מאוד, כפי שהמקרה של פאלון עצמו מוכיח: אחרי שפרסם את המחקר, התברר לו כי ב־200 השנים האחרונות היו במשפחת אביו לא פחות משמונה רוצחים, כמה מהם אכזריים במיוחד. פאלון ביצע את הבדיקות שלו על עצמו וגילה שגם אצלו, כמו אצל הרוצחים שחקר, הגן MAO-A אינו מאפשר לסרוטונין להרגיע, וכן הקורטקס האורביטלי אינו מתפקד כראוי. על הנייר, בשילוב ההיסטוריה המשפחתית, פאלון הוא פוטנציאל טהור של רוצח סדרתי הממתין להתגשם. אבל הוא גדל במשפחה אוהבת ותומכת, ללא חשיפה לטראומה. עם זאת, יש בו מאפיינים דומים לאלה של מושאי המחקר שלו. "אני לא אלים ולא אימפולסיבי, אבל אני מעט מרוחק. קרוביי אומרים שאני לא נגיש, מעין ביטוי סוציופתי קל למה שמתרחש אצל רוצחים".
חרף הממצאים הברורים, הוא לא חושב שצריך לסמן רוצחים מלידה. "אנחנו יכולים היום לבדוק ילדים בני 7 ולקבוע למי מהם יש סיכוי טוב להפוך לפסיכופת, אבל אני לגמרי לא משוכנע שאנחנו צריכים לעשות את זה. זה גובל בפאשיזם ועלול לפגוע במי שנושא את הגן, 1%-2% מהאוכלוסייה העולמית, ולגרום לו יותר נזק מתועלת. אבל אני בהחלט דואג לצאצאים שלי. הם נושאים את הגן, ואם אחד מהם או מצאצאיהם ייחשף לאלימות קשה או טראומה מינית בילדות, יש לו סיכוי טוב להיהפך לרוצח". אם לא, הוא יכול להיהפך לחוקר מבריק, למנהל מצטיין או למומחה במקצוע אחר שבו גן הלוחם נהפך לכוח בונה ולא הורס. וזה העניין. שני האחוז מהאוכלוסיה הם לא רוצחים, חלקם למשל הם מנהלי החברות או הכספים הטובים והשאפתניים ביותר שיש. הם ניתבו את חייהם למקום בו גן הלוחם שלהם משמש אותם להצלחה בקריירה.
כשפאלון מזכיר את מנהלי הכספים, אני מזכיר לו את המחקר שבדק ומצא כי עשיית כסף עובדת על אותם אזורים במוח ובאופן דומה לאופן שבו משפיע עליו קוקאין. כשאני שואל האם המשבר של 2008 הוא תוצאה של מוחות הגובלים בסוציופאטיה ומתנהגים כמו מכורים לסמים, נטולי מוסר ואחריות ציבורית, הוא מגחך בחביבות. "בהחלט יכול להיות. זה משהו שצריך לבדוק לעומק. למשל כמה מאותם מנהלי כספים הם בעלי גן הלוחם? האם יש להם קורטקס אורביטלי חריג? אם כן, הם זכאים לדעתי להקלה בעונשם. לא שמישהו כרגע מעמיד אותם על אחריותם למשבר, לדין".
המחקר של פאלון כבר מחלחל לבתי משפט, והוא עצמו מגויס מדי פעם כעד הגנה במשפטים שבהם עומדת על הפרק הוצאה להורג. הוא מבהיר בכל הזדמנות כי לרוצחים עם המאפיינים המוחיים־גנטיים שמצא יש לייחס אחריות פלילית מופחתת, והוא גם מנהל קמפיין נמרץ נגד הוצאות להורג. אבל על שיקום הוא עוד לא מדבר, וגם במניעה אינו עוסק. במקום זאת, הוא בודק כעת אם חברות שנמצאות במצבי סכסוך מתמשכים מצמיחות יותר רוצחים. אחד ממקרי המבחן המרכזיים שלו הוא המזרח התיכון, שם הוא מזהה את התחזקות השפעתו של גן הלוחם בקרב כל הצדדים. "את התהליך יכול לעצור רק שלום, אקלים שאינו מעודד אלימות. כפי שניסח זאת גנדי - אלימות מביאה לעוד אלימות, ועכשיו אנחנו יודעים שהביטוי הגנטי שלה הוא תוצאה של הסביבה ואין דרך להתחמק מההשפעה, למעט ליצור כמה דורות של שקט ואחווה. מתברר ששלום פשוט טוב לגנים שלנו, לחברה ובטח למערכת המשפט".
11:00 אולם בית המשפט
פאלון צודק. מערכת המשפט צריכה קצת שקט. אבל עושה רושם שמדעי המוח דווקא מביאים לה יותר רעש. ההשלכות של כל הממצאים לעיל אינן נוגעות רק לפושעים מועדים, פושעים וארסנל הטיעונים של סנגורים מפולפלים. מכיוון שהם נוגעים לכל אחד מאיתנו, הם נוגעים גם לצדדים האחרים בבית המשפט - התובע, השופט, המושבעים. "אנחנו יודעים למפות היום מוח של מושבע ולומר ברמת דיוק גבוהה היכן הוא נמצא בספקטרום של תפיסת ענישה", מספר פרופ' איגלמן. "בקצה אחד יש אנשים שמאמינים שפושעים צריכים לקבל את מה שמגיע להם, הם רוצים לראות דם. בצד האחר יש אנשים עם יותר אמפתיה, שמאמינים בשיקום ובכך שגזר הדין צריך להתחשב בשאלה אם העבריין מועד לחזור על העבירה לאחר השחרור. היום אנחנו יכולים לסרוק את מוחות המושבעים ולומר מי שייך לאיזו קבוצה. אין לנו עדיין מושג איך היכולת הזו תשפיע על המשפט: האם עורכי דין ידרשו לבדוק אם אחד המושבעים קיצוני לכיוון זה או אחר? האם אנחנו צריכים ליצור קבוצות מושבעים הומוגניות או הטרוגניות מספיק?".
ולא רק את תפיסת הענישה של המושבעים אפשר לגלות מראש. "אנחנו יכולים היום, באמצעות שילוב של סורק מוח ומדידה של פרקי זמן, לגלות אם אדם מסוים הוא גזען כלפי קבוצה כזו או אחרת באוכלוסייה. זה מתבצע על ידי מבחן פשוט שבו מראים לנבדק תמונות שהוא צריך לסווג בלחיצת כפתור מהירה ל'טוב' או 'רע'. מציגים תמונות של מלחמה, של זוג מאוהב, של אפרו־אמריקאי, ובהתאם לזמני התגובה בלחיצה על הכפתור ותמונת הסריקה אנחנו יודעים לומר אם יש לו נטייה גזענית. זה כלי שמשרת לא רק בסינון מושבעים, אלא גם בבירור של פשעים על רקע שנאה".
סינון הוא דרך אחת לחבר את מדעי המוח למושבעים. אבל צריך לזכור שלצד כל הניסויים הפסיביים הללו, שבודקים בני אדם, יכולים לצמוח גם ניסויים אקטיביים, שמשפיעים על החלטותיהם. רבקה סאקס, חוקרת מבריקה מ־MIT, כבר עשתה אחד כזה. סאקס התמקדה באזור במוח ששמו RTPJ, הממוקם מעל אוזן ימין ואחראי על הניסיון שלנו להבין איך בני אדם אחרים חושבים ועל השיפוט המוסרי שלנו את האחר.
הניסוי של סאקס היה פשוט, אבל תוצאותיו מדהימות. היא הציגה בפני הנבדקים את הסיטואציה הבאה: גרייס וג'ני מבקרות במפעל כימיקלים. בהפסקה, גרייס מבקשת מחברתה שתכין לה קפה. כשג'ני עושה זאת, היא רואה כלי עם אבקה לבנה ועליו הכיתוב "רעל". היא מערבבת כפית מהאבקה אל תוך הקפה של חברתה. גרייס שותה מהמשקה, אבל האבקה הלבנה היא סוכר, ולגרייס שלום.
סאקס בחנה את המוח של הנבדקים בניסיון להבין את גישתם המוסרית לסיטואציה. רובם המוחלט חשבו שג'ני נושאת באשמה וצריכה להיענש. למעשה, הם חשבו שג'ני צריכה להיענש באופן חמור יותר לנוכח הנסיבות המתוארות משהיתה צריכה להיענש אם מדובר היה בתאונה, שבה על הכלי היה כתוב "סוכר" ובעצם היה בו רעל. אחרי השלב הזה, סאקס גירתה אצל הנבדקים את ה־RTPJ בעזרת TMS, מגנט תהודתי רב־עוצמה המכוון ישירות לאזור. הגירוי השפיע מיידית על השיפוט המוסרי של משתתפי הניסוי: הם ייחסו לג'ני פחות אשמה מוסרית בסיטואציה שבה על הסוכר היה כתוב "רעל" ויותר אחריות פלילית בסיטואציה שבה על הרעל היה כתוב "סוכר".
אם כך, לא רק שאפשר לבחון בכלים מדעיים שיפוט מוסרי, אפשר גם לשנות אותו. מה זה אומר? ששופטים צריכים לעבור סריקות מוח תקופתיות כדי לבדוק את תקינות ה־RTPJ שלהם? שמושבעים צריכים לעבור בדיקה דומה? שלא ירחק היום ובו סנגורים יוכלו להפעיל מכשירים נסתרים שישפיעו באופן ממוקד על האזור הזה במוח ולכן גם על תוצאות המשפט? שמרוב ידע מדעי וקידמה טכנולוגית מערכת המשפט כפי שאנחנו מכירים אותה עומדת לפשוט את הרגל?
